דרפלסט בע"מ נ' ריאו נתניה ביח"ר לגלידה וממתקים בע"מ

פסק - דין

תביעה לתשלום סך של 354,986 ₪ בגין מוצרי אריזה ושירותים נלווים שסיפקה התובעת לנתבעת.

א.ההליך והצדדים לו

התובעת, חברה פרטית, עוסקת בפיתוח, תכנון ואספקה של מוצרי אריזה לתעשייה בארץ ובחו"ל. הנתבעת, כפי ששמה מעיד עליה, עוסקת בייצור גלידות ואף היא חברה פרטית.

הצדדים התקשרו בהסכם נושא תאריך 12.11.2006 על-פיו תכננה התובעת עבור הנתבעת מוצר אריזה בתכנון מיוחד והתחייבה לספק לה אותו, על-פי תנאי ההסכם (להלן ההסכם). בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לאופן בו קיים כל אחד מהם את חיוביו לפי ההסכם ובאשר לתוצאות הכספיות הנודעות לכך. הקשר העסקי בין הצדדים קדם לחתימת ההסכם, ובתוך כך סיפקה התובעת לנתבעת מוצרים שונים במועדים שונים, שאינם המוצר נשוא ההסכם.

בהליך זה נתבעו שני סכומים: האחד מקורו בהסכם והשני – בהתקשרות בין הצדדים שהייתה חיצונית להסכם. לגרסת התובעת חבה לה הנתבעת קרן בסך 226,614 ₪ לפי ההסכם לתקופה שמשנת 2007 עד שנת 2010 (להלן החוב שמקורו בהסכם). עוד נטען לחוב של הנתבעת שסכומו 110,786.40 ₪ בגין סחורות ושירותים שסיפקה התובעת לפי הזמנות אחרות שאינן קשורות להסכם (להלן החוב השוטף). מנגד טענה הנתבעת שהתובעת חדלה מלספק לה בצורה מיטבית את המוצר שעליו נסב ההסכם ואף הפרה התחייבות לבלעדיות של הנתבעת בצבעי המוצר. עוד הכחישה הנתבעת את החוב הנטען, הן זה שמקורו בהסכם והן זה השוטף, וטענה לקיזוז נזק שנגרם לה במהלך התקשרותה עם התובעת; נטען שסכום הנזק שעל קיזוזו הודיעה הנתבעת עולה על סכום התביעה.

מטעם התובעת העיד אביתר סולומון, מנהל מכירות ושיווק בתובעת (להלן סולומון). מטעם הנתבעת נשמעו עדויותיהם של חיה גולדקלנג ומוטי רייטר שהוצגו כמנהלים בנתבעת (להלן גולדקלנג ורייטר). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון אלא אם צוין אחרת.

ב.סדר הבאת הראיות, נטל השכנוע וגדר המחלוקת

התובעת ביקשה להישמע בטענה כי הגנתה של הנתבעת התמצתה כל-כולה בטענות הקיזוז שהעלתה, באופן שנטל השכנוע חל עליה – והיא זו שהייתה צריכה לפתוח בהבאת הראיות. הבקשה להיפוך סדר הבאת הראיות נדחתה בקדם-המשפט תוך שהותר לצדדים להידרש לטענות שעניינן בנטל השכנוע בסיכומיהם [החלטה מיום 20.9.2011].

במקרה רגיל פותח התובע בהבאת הראיות מהיותו 'המוציא מחברו' ואילו הנתבע מביא את ראיותיו רק לאחר שתמה פרשת התביעה. חריג לכלל זה מצוי בתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי: "הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158". אחד המקרים שבאים בגדרה של תקנה 159 הוא זה שבו מתגונן הנתבע בטענת הודאה והדחה. לטענת הודאה והדחה נודעת נפקות בכל הקשור לנטל הבאת הראיות וסדר הבאתן: "כאשר בעל-דין מודה בעובדות שטוען בעל הדין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש - הוא טוען טענת: 'הודאה והדחה' [...]. הטוען טענת 'הודאה והדחה' נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות מפיו, נטל ההוכחה מוטל עליו. אם לא ירים נטל זה יינתן פסק-דין נגדו" [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 82 (מהדורה עשירית, 2009); להלן גורן].

יש הצדקה להיפוך סדר הבאת הראיות אם הודה הנתבע בעובדות כתב-התביעה ופירט בכתב-הגנתו עובדות נוספות שאותן עליו להוכיחן; במקרה זה שוב אין לתובע מה להוכיח והנתבע הוא שנדרש להוכיח את העובדות נוספות שעל-יסודן התגונן [ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 28 (21.4.2010)]. על-מנת שטענת הגנה תיחשב לטענת הודאה והדחה עליה לבטא הודאה של הנתבע בכל העובדות שמקימות את עילת התביעה, או למצער במהותיות שבהן. די אם הוכחשה אחת העובדות כדי לגרום לכך שהתובע יפתח בהבאת הראיות [גורן, עמ' 83; ר"ע 677/85 דורקום מחשבים בע"מ נ' רוט, פ"ד לט(4) 654 (1985)].

עיון בכתבי הטענות מעלה שהגנתה של הנתבעת רחבה מטענות קיזוז כנגד חוב מוסכם; כך למשל כפרה הנתבעת ביתרות החוב שיוחסו לה בכרטסת התובעת, בהיות תוכנו הכתוב של ההסכם ממצה את הסכמות הצדדים, ובכך שהנתבעת הזמינה מהתובעת במסגרת ההסכם שירות שחרג מאספקת המוצר; בתוך כך הוכחשה יתרת החוב השוטף [סע' 2 ו-6.1 בכתב-ההגנה]. על כן אין בכתב-הגנתה של הנתבעת, בין בכללותו ובין בסעיפיו הפרטניים, משום הודאה בטענות התובעת ובסכומים שנתבעו. לכן בדין החלה התובעת בהבאת הראיות ואין היא פטורה מהוכחת העובדות שמקימות את עילתה, ככל שלא באה עליהן הודאה תחומה וספציפית מפי הנתבעת.

על הערכת ראיות הצדדים וההכרעה בטענותיהם חל הכלל הרגיל לפיו נושא בעל-דין בנטל להוכיח כל טענה שמקדמת את עניינו, ואחת היא אם הוא תובע או נתבע [ת"א (מח' חיפה) 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פסקה 9 וההפניות שם (14.2.2006)]. בכל הקשור להוכחת עצם קיומו של חוב ושיעורו התובעת היא 'המוציא מחברו' ונטל השכנוע חל עליה; בכל הקשור לטענות קיזוז, הנתבעת היא 'המוציא מחברו' ועל כן נטל השכנוע מונח לפתחה.

בסיכומי התגובה טענה התובעת כי בפתח דיון ההוכחות התנגד בא-כוחה להרחבת חזית, שינוי חזית ועדות מפי השמועה אלא ש"מסיבה לא ברורה דברים אלו לא נכתבו בפרוטוקול" [שם, בסע' 10]. טענה זו, מוטב שלא הועלתה. הפרוטוקול משקף במדויק את מהלך הדיון ואת תוכן הדברים שנאמרו בו, מפי העדים כמו גם מפי באי-כוחם של הצדדים. לו סברה התובעת שקיים חסר בפרוטוקול אזי היה עליה להגיש בקשה לתקנו תוך עשרה ימים מעת שנמסר לה בתום דיון ההוכחות, על-פי סעיף 68א(ד) לחוק בתי המשפט. בקשה כזו לא הוגשה. אף במועד בו הוגשו סיכומיה הראשיים של התובעת לא הובאה טענה על-אודות אי-התאמה בין מהלך הדיון לאופן בו הוא תועד בפרוטוקול. אני דוחה אפוא את טענת התובעת בעניין זה.

בקדם-משפט מסכם שהתקיים ביום 2.4.2011, לאחר שראיות הצדדים הוגשו בתצהירים, לא העלה מי מהצדדים התנגדות לתוכן תצהיריו של הצד שכנגד, בין מטעמים שבהרחבת חזית ובין מטעם אחר. טענה כזו אף לא הועלתה במהלך שמיעת עדי הצדדים. על כן, אפילו היה בעדות כזו או אחרת משום הרחבה או שינוי של גדר המחלוקת, מוחזקים הצדדים כמי שהסכינו עמה בשתיקתם [רע"א 4793/06 עו"ד גלמן נ' דגן (15.11.2006); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003)].

לגופו של עניין לא הועלו בעת שמיעת העדים טענות חדשות ומפתיעות שנבצר ממי מבעלי-הדין להתייחס אליהן במסכת ראיותיו, באופן שעלול לגרום לו לעיוות דין. נשמר הגיונו של הכלל בדבר שינוי חזית וההליך התברר מבלי שצד אחד השיג לעצמו יתרון פרוצדורלי על-חשבון הצד שכנגד: "על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם 'תוך כדי תנועה' ניתן לתקן רבות, אם בתיקון כתב תביעה, ואם בתצהירי ההגנה, לפי המקרה; אך על בית המשפט כמובן לעמוד על המשמר, שצד מן הצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדוראליים" [רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ, פסקה ה(2) (15.5.2008); ר' גם ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (14.7.2011)].

לשני הצדדים היה נהיר וגלוי מראשית ההליך שכל אחד מהם נדרש לתמוך כדבעי בעדות ובמסמכים את טענותיו, ואם נמנע מי מהם מהצגת מסמך בר-קיימא או כזה שניתן היה לצפות שיהיה קיים בנסיבות העניין, או מהבאת עדות רלוונטית שניתן היה להביאה מבלי שניתן לכך טעם מבורר, הרי שיש להחיל נגדו את החזקות הראייתיות הנובעות מכך [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991); ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

על-פי אמות-מידה אלה ידונו טענות הצדדים וראיותיהם שהובאו לגוף המחלוקת.

ג.החוב השוטף

הן בכתב-התביעה והן בתצהיר סולומון, העד היחיד מטעם התובעת, לא הובא פירוט של העסקות וההזמנות בין הצדדים שמהן נצמח החוב השוטף, אותו העמידה התובעת על סך של 110,786.40 ₪. בעניין זה הסתפקה התובעת בהפניה לכרטסת הנהלת החשבונות שלה ולעשר חשבוניות מס שהנפיקה לנתבעת במועדים שונים בין 1.11.2007 ל- 30.6.2010 [סע' 8.1 ונספחים א'-ב' לכתב-התביעה; סע' 10 ונספחים א'-ב' ל-ת/1]. בכך עשתה התובעת את מלאכתה קלה; הנטל להוכיח את מלוא יסודותיו ומרכיביו של החוב הנטען מונח לפתחה. היא אינה יוצאת ידי חובה באזכור מסמכיה שמצביעים לכאורה על החוב אלא עליה לפרט ברחל-בתך-הקטנה מה טיבו של כל מסמך, לאיזו עסקה בין הצדדים הוא משתייך וכיוצא באלה נתונים עובדתיים רלוונטיים. התובעת לא עשתה כן מבלי שניתן לכך הסבר.